מאות איש ממשפחות הסבל והמכאוב של מנוחה וישועה השתתפו בשבת חיזוק בקטרון

השבת האחת עשרה: שבת אחת של אור – דוחה הרבה מן שגרת החושך /// יתומים, אלמנות, ומשפחות שכולות – בשבת שכולה חיזוק והעצמה /// שבת שכולה עונג

במלון הנופש המפואר 'קטרון' התארחו בשבת החולפת מעל 180 חולים במצבים מורכבים, יתומים ואלמנות, ובני משפחות השכול והמכאוב של מנוחה וישועה, לשבת האחת עשרה במספר – שבת שכולה חיזוק, אמונה, ותעצומות נפש.

החניון רחב הידיים בחזית המלון, התמלא ביום שישי האחרון באנשים נשים וטף הפורקים צרורותיהן משיירת האוטובוסים שהובילה אותם הנה, כשהזיק הנרגש והחיוכים שעולה על הפנים החיוורות, מתקבעים לאיטם על הפנים שבדרך כלל חתומות בהבעה מיוסרת.

בין כרי הדשא המוריקים והאוויר הצח, נראו הילדים הרכים המשתובבים בצהלה, מתרוננים בשמחה, פורקים מעליהם את הבגרות המוקדמת שכפו עליהם החיים. בבית, הם לא כל כך יכולים להשתובב. אמא שוכבת חולה…! צריכים לשמור על השקט. ישנם גם מקרים שבהם אמא או אבא כבר הלכו בלא שוב ל"ע. ועל כתפיו הצנומות של הילד הרך, מוטלת המשימה הכבדה, לדאוג לאחים הקטנים, לעזור לאבא או אמא שנשארו לבד. וכן.. גם לדאוג לעצמו. כי לא תמיד יהיה מי שיזכור אותו..

אבל כעת, כאן בשבת החיזוק, כולם מרגישים שיש מי שזוכר אותם. שחושב עליהם. כאן כולם משפחה אחת, מלוכדת, עוצמתית: משפחת מנוחה וישועה.

"המטרה שלנו מאוד ברורה", משתף ר' מנדי קניג – מייסד ומנכ"ל הארגון, "במנוחה וישועה אנחנו לא יכולים להחזיר את האנשים שנפטרו ל"ע. אבל אנחנו כן יכולים לגרום למי שנשאר – לחזור לחיים. אנחנו לא יכולים לרפאות חולים – אבל כן יכולים לתת להם קצת לשאוף אוויר לנשימה, זריקת כוח קריטית שתתן להם את האנרגיה והרצון להמשיך להיאבק, להמשיך לשרוד.

"החיוך שלהם", הוא מסכם –  "זה השליחות שלנו! המנוחה הזאת, היא לפעמים הישועה בעצמה!"

במהלך סעודות השבת שהוגשו בפאר והדר, נפלו כל חומות ההגנה והשתיקה. נאום נלהב של אחד מבני המשפחות, סחף אחריו את כל המשתתפים, שבזה אחר זה עלו ושיתפו בסיפורם האישי, כשהקהל משתתף בלבטי הנפש, דומע את הצער, בוכה את הכאב… ומתחזק יחד באמונה תמימה, בשמחה פשוטה, והודיה טהורה להשי"ת.

השירות והתשבחות שבקעו מאולם האוכל בעת ה'סעודה שלישית', אחרי דיבורי הרגש והאמונה של בעל הדרשן ר' דוד קלצקין שליט"א, עלו בשאגה עד שמי שמיים, מאירים את שמי הליל, בוקעים רקיעים, מסלקים מקטרגים, ועולים עד כסא הכבוד: עד הנה עזרונו רחמיך!… ואל תטשנו – לנצח!

במוצאי השבת הגדושה התמלא שוב החניון משפחות עמוסות צרורות, השבות חזרה אל ביתן. המזוודות – היו אותן מזוודות, האנשים – חזרו אנשים אחרים.